<h1>שו"ת הר"ן סימן ל"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
[ואע"פ שנדרה על דעת המקום ועל דעת רבים יש לו הפרה לדבר מצוה], דאע"ג דאמרינן בסוף פ' שבועות שתים בתרא ע"ד המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתם דאלמא על דעת המקום אין לו הפרה, כבר כתבו הראשונים ז"ל דכי אמרינן הכי דוקא בתורה ובמצותיה וכמו שבא בדבריך. ועוד דכי היכי דאמרינן דעל דעת המקום אין לו הפרה הכי נמי אמרינן בעל דעת רבים ואפי' הכי אסקינן בפ' השולח [גיטין ל"ו ע"א] דלדבר מצוה יש לו הפרה ואין ספק שאין ראוי להחמיר יותר בזה בנדר שהודר על דעת המקום מבנדר שהודר על דעת רבים דטעמא מאי אמרינן דעל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משום דאנן סהדי שלא הסכימה דעת הרבים מעולם שלא תהא הפרה לנדרו לדבר מצוה אלא מסכימים הם דלדבר מצוה יהא הפרה לנדרו כ"ש דאנן סהדי בזה ובכיוצא בו בדעתו של מקום. ומעתה הדבר ברור שכל נדר אע"פ שהודר על דעת המקום ועל דעת הרבים לדבר מצוה יש לו הפרה.
